פסק-דין בתיק ע"ו 290-12-09

1.        ערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית שליד בית החולים "שער מנשה" מיום 25.11.09 לפיה נדחה עררו של המערער על הוראת האשפוז שהוצאה נגדו ביום 19.11.09 ועל החלטתה מיום 2.12.09 לפיה הוארכה ההוראה לתקופה של 3 חודשים, עד ליום 2.3.10.

 2.        המערער רווק, יליד 1970, חלה בגיל ההתבגרות בסכיזופרניה, מאז, מחמת מחלתו, הוא אינו מסוגל לדאוג לעניניו. הוריו מונו להיות אפוטרופסיו, ולאחר מכן (ביום 9.4.00) מונתה לכך הקרן לטיפול בחסויים.

            המערער לא הוכרז כפסול דין.

 3.        מאז שחלה, המערער מטופל ומאושפז בבתי החולים גהה, שלוותה, ולאחרונה, שער מנשה. עד לפני כשנתיים שהה משך 5 שנים בהוסטל "שער לחיים" שבמתחם בית החולים, ולאחר שחלה החמרה במצבו והוא החל להיות "מעורב באירועים רבים של אלימות מילולית ופיזית", (ר' דברי האפוטרופה בעמ' 7 לפרוטוקול), היה צורך לאשפזו במחלקה הסגורה של בית החולים.

 4.        לצורך זה חתמה האפוטרופה ביום 5.11.07 על הסכמה לאשפוז מרצון של המערער בבית החולים המשיב, ואשפוז זה מרצון, נמשך זה כשנתיים.

5.        ביום 18.11.09 דרש המערער להשתחרר מן האשפוז וחתם על בקשה להשתחרר מן האשפוז. דרישה זו של המערער נעשתה לאחר שהוא נועץ בדבר עם ב"כ המערער מטעם הלשכה לסיוע משפטי, בלא ששותפה בכך האפוטרופה.

            עמדת האפוטרופה היא כי השחרור אך יזיק למערער וכי כתוצאה מיידית ממנו, תוך פרק זמן קצר, הוא ייקלע שוב למצב אובדני, כפי שהיה בעבר. החולה גם הביע משאלה אובדנית בפני הגב' פלג, המבקרת אותו באופן שוטף מטעם האפוטרופה.

            לעמדה זו שותפים גם הוריו של המערער, אשר דואגים לו, אוהבים אותו, ומבקרים אותו בתכיפות בבית החולים, לאורך שנים.

 6.        הרופאים המטפלים במערער, סברו כי מצבו של המערער אינו מאפשר את שחרורו מן האשפוז. לדעתם, נתמלאו לגביו התנאים הקבועים בחוק לשם אשפוז בכפיה. הם פנו אל הפסיכיאטר המחוזי וביקשו כי יוציא כלפי המערער הוראת אשפוז, שכן תובנתו של המערער למחלתו לקויה, ו"בולטת הפרעה בלוגיקה על גבול מחשבות שווא התנהגות לא שיפוטית פרובוקטיבית מסוכנת סה"כ מגיעה לעוצמה של פסיכוזה פונקציונאלית ... בעוצמות אשר בד"כ לא נשלטות על ידי טיפול תרופתי ואחר, ללא השגחה וטיפול צמוד כולל מתן התרופות באופן יומיומי התנהגותו מתדרדרת מהר לאלימות וסיכון מיידי לעצמו וזולתו."

 עוד מוסבר בפניית מנהל המחלקה ד"ר פלד אל הפסיכיאטר המחוזי מיום 18.11.09 כי "בהתחשב במכלול הממצאים מצבו מתאים להגדרה של הוראת אשפוז פסיכיאטרי וכיוון שבמסגרת הדרכת עו"ד שינה הסכמתו ודורש שחרור לאלתר יש לדעתי לממש הוראת אשפוז כפוי כדי לאפשר המשך טיפול על פי מצבו החדש ולמנוע סיכון מיידי לעצמו וזולתו."

 7.        הפסיכיאטר המחוזי השתכנע כי מוצדק להוציא הוראת אשפוז כלפי המערער, ובהוראה שהוא הוציא מיום 19.11.09 הוא מסביר: "הנ"ל מאושפז בבית חולים שער מנשה בשיקום. כעת דורש את שחרורו. נבדק על ידי ד"ר פלד מומחה בעל מינוי. בבדיקתו: "הפרעות בלוגיקה על גבול מחשבות שווא. התנהגות לא שקולה. קופץ מנושא לנושא. בוחן מציאות לקוי. הנבדק מתנהג באופן שלא מאפשר לזולת לנהל אורח חיים תקין. מנתץ תיבות כיבוי אש, גורם לאזעקה, גונב מחולים אחרים. לאור מצב פסיכוטי והמתואר למעלה, אני מורה על הוראת אשפוז לא דחוף. יש ליידע את החולה בדבר זכותו לערר על הוראה זו טרם ביצועה, בתום 24 שעות ממועד הוצאתה." 

8.        על הוראת האשפוז ערר המערער בפני הוועדה הפסיכיאטרית שדנה בו ביום 25.11.09. בפני הוועדה טענה ב"כ המערער כי היא בדקה ומצאה שטופס ההסכמה לאשפוז חתום על ידי הקרן לטיפול בחסויים ולא על ידי החולה ולפיכך הודיעה למנהל המחלקה "שהאשפוז איננו חוקי". לטענתה האשפוז נוגד את הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, איננו מידתי, ולהסכמה של האפוטרופסית אין תוקף משום שהמערער לא הוכרז כפסול דין והוא כשר לפעולות משפטיות. היא דרשה בתוקף כי המערער ישוחרר מן האשפוז, לאלתר.

 בדו"ח הוועדה נרשם: "בבדיקה נמצא המערער מוזנח, יושב מכונס בתוך עצמו, אפקט שטוח ואווילי, תשובות קצרות קונקרטיות ואוויליות. ביקורת מציאות ושיקול פגומים. אמנם לא עלו תכנים פסיכוטיים מובהקים, אך תשובותיו מושפעות על ידי שיפוטו הילדותי. חסר תובנה למצבו."

 הסיכון של המערער לעצמו הוערך ברמה בינונית ולאחרים הוערך ברמה גבוהה.

            הוועדה החליטה, על דעת שני חבריה, לדחות את הערר ונימקה:  

"מדובר בחולה כרוני מאד לקוי אשר מסוגל לשמור על דפוסי התנהגות סבירים ומקובלים רק כאשר הוא נמצא בתוך מסגרת מגוננת ומגבילה שדואגת לנטילת טיפול כסדרו. האנמנזה האלימה שלו היא אנמנזה של תגובה לא שקולה, כאשר נמצא זמן יחסית קצר ללא טיפול ומחוץ למסגרת היא מאד מרשימה עד כי נראה לנו כי זה מצדיק את האשפוז הכפוי גם אם הוא לפי סעיף 9 ב'."

            יו"ר הוועדה סברה כי יש לקבל את הערר, והסבירה:  

"אני סוברת כי לא נתמלאו התנאים על פיהם ניתן להוציא הוראה, לא עפ"י 9 א' ולא עפ"י 9 ב'. היוזמה להוצאת הוראה באה רק לאחר שהופנתה לביה"ח דרישה לשחרר את החולה, אשר לטענתם היה מאושפז בהסכמה, ו/או בהסכמת האפוטרופוס מטעם הקרן לטיפול בחסויים. הנימוקים שהובאו בפני הפסיכיאטר המחוזי מתייחסים לאירועי העבר הרחוקים ולפחות מספר חודשים לפני הוצאת ההוראה. אחרי הוצאת ההוראה, לא ננקטו האמצעים הדרושים לאפשר לחולה להגיש ערר בתוך 24 שעות. גם לא הסתייע בידו לנצל את זכותו באותם ה- 24 שעות לקום ולצאת מביה"ח. לאור האמור לעיל, אני סוברת כי יש מקום לקבל את הערר ולו רק בשל ההתנהלות שתוארה לעיל. מן הראוי לציין שהחולה מאושפז תקופה מאוד ארוכה במסגרת בית חולים וכדי (צ"ל - כדאי?) לבדוק אפשרויות נוספות שיבטיחו מתן טיפול רפואי נאות תוך שמירה על זכותו לחופש בתנועה ובחירת מקום בו הוא יכול לחיות."

 9.        ביום 2.12.09 דנה הוועדה בעניינו של המערער, כפי סמכותה שבס' 10(ג)(1) לחוק. בבדיקה היה המערער מוזנח, כעוס ומתוח, נמנע מקשר עין, ולעיתים בהה באוויר וחייך. כאשר נשאל על אשר יעשה מחוץ לבית החולים השיב כי "ילך לבית הוריו. וכשאומת עם העובדה שהם אינם מוכנים לקבלו התפרץ בכעס ואמר אני אכנס בכוח. שיפוט ושיקול לקויים בעליל, חסר תובנה למחלתו."